צילום: יובל חן
עבודות הזכוכית של יעל תורן כמו פועמות בשקט של בית ביאליק בוהקות באור יקרות. הפיזיות של החומר, המתח הנלווה לעבודה ולטיפול בו, מסוכסכים עם נוכחותו הקרירה, שקיפותו והשתקפויותיו המרהיבות – "...חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ…", כמאמרו של ביאליק בשיר "הַבְּרֵכָה", מהאהובים בשיריו. פרשנויות רבות נכתבו לשיר ועודו חידתי. הוא עתיר ביטויים הנוגעים לכפילות ויחסי שיווי משקל , "...חִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלָם תְּאוֹמִים,/ מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם קוֹדֵם" המודעות לפגיעות של שיווי המשקל, מתקשרת בעבותות משמעות לעבודות הזכוכית של תורן. אלו מהלכות על סף השבירות, סף השתברות האור, סף הסיפוריות.
