הרוח של ביאליק

Zeegezicht met twee schepen in een storm, Jacob Hoolaart

קשה לגלוש ברשתות החברתיות בימים אלה, מבלי להיתקל בציטוט של ביאליק, שמופיע בכל מקום:

אבל האם זהו באמת טקסט של ביאליק? אני חייב לומר שדי פקפקתי בכך בתחילה, לא זכור לי שנתקלתי בו באף אחד מכתביו. אולי זו עוד אחת מאותן תרמיות רשת שמסתובבות בכל מקום, כמו השיר שהופץ בתחילת שנת הלימודים ויוחס ללאה גולדברג שכמובן לא היתה מעלה על דעתה לכתוב שיר כל כך גרוע. עלה בדעתי שיתכן ומדובר בציטוט מדבריו שבעל-פה. בדיקה באוספי הנאומים שביאליק נשא מעלה אמנם דימויים דומים, אבל הציטוט עצמו כפי שהוא אינו מופיע. אני אינני היחיד שפקפק בדבר והציטוט וייחוסו לביאליק עורר ויכוחים סוערים ברחבי הרשת. האם הציטוט באמת של ביאליק?

ב-6 ביולי 1932, התכנסו כמה מנכבדי היישוב בפנסיון גולדשמיט בירושלים (מוסד שהיה פעם ברחוב קינג ג׳ורג׳, אבל נהרס ועבר מן העולם) כדי לחגוג את צאת מהדורת כל כתבי טשרניחובסקי, ולרגל 40 שנה לפרסום שירו הראשון. רבים מנכבדי היישוב היו שם: העסקן הציוני החשוב אוסישקין, ההסטוריון וחוקר הספרות פרופ׳ קלאוזנר, המחנך דוד ילין ורבים וטובים אחרים. כולם עלו ודברו בשבחו של טשרניחובסקי, ואחרון המברכים היה חיים נחמן ביאליק.

ביאליק, כמו כל האחרים, דיבר כמובן בשבחו של טשרניחובסקי, אבל ניצל את הבמה גם להשמיע כמה דברי ביקורת. המשורר הסתייג מהיחס לאנשי הרוח בישוב העברי. הוא טען שההנהגה נזכרת ביוצרים ובאנשי הרוח רק במועדים חגיגיים ותבע להכיר בהם ובחשיבותם גם בשגרה: ״אין אתם יודעים בצערם של רבים מיוצרינו, כמה הם עזובים, אתם נזכרים בהם פעם ביובל ואינכם יודעים, כמה הם נמקים בצערם וביתמותם בשנים שבין היובלות האלה״. אבל מדוע ביאליק התעקש לומר דברים קשים אלו דווקא ביום חגו של טשרניחובסקי?

בניגוד לדימוי הרווח של ביאליק וטשרניחובסקי, המתחרים בינהם על כתר השירה העברית, היתה ביניהם קרבה. ביאליק ידע על מצבו המורכב של טשרניחובסקי, שעלה לארץ שנתיים קודם לכן והתקשה להתפרנס ולתפוס את מקומו הראוי בישוב. טשרניחובסקי כתב באותה התקופה באחד ממכתביו: ״לכתיבה אין מקום. בשום מקום לא משלמים. כאשר אני אומר לאלה ששואלים אותי אם אשאר בפלסטינה, שזה תלוי בהם, הם אומרים שאני דרוש כאן, ואני אומר על כך שאינני רואה זאת, כי על החיים בנוסף לכבוד צריך גם פרנסה״. ביאליק נחלץ לתמוך בידידו המוכשר, שהיה במצוקה כזו שנאלץ להסתייע בגמ׳׳ח מאגודת הסופרים. ברגישותו הרבה למצבם של אמנים נזקקים, שלאחדים מהם  אף סייע בעצמו, תבע המשורר הלאומי ממנהיגי הציבור את ההכרה והסיוע.

לדידו של ביאליק האמנים אינם איזה קישוט שנזכרים בו פעם בחגיגות, אלא יש להכניס אותם ואת יצירתם למחזור החיים. ביאליק הדגיש שחשיבותם של אנשי הרוח אינה פחותה ממנהיגי הציבור, למרות הזלזול שהם זוכים לו. הם ״אלה הבונים מאחורי ערפנו את עתיד האומה״ הוסיף: "אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעין כל".

מתוך גליון מאזנים

הדברים שנשא בעל פה הופיעו בגליון מאזניים, שיצא כשבוע לאחר מכן (ב-14 ליולי, מאזנים גליון ז׳, י׳ בתמוז, התרצ׳ב), וכנראה היו נשארים שם למעצבה, אלמלא חוקר ספרות נמרץ אחד בשם יעקב בקר, שטרח והוציא אמרות וציטוטים מדברי המשורר הלאומי ונתנם בספר בשם: ביאליק היה אומר. משם המשפט כנראה התגלגל לויקי-ציטוט, והוסיף להיות מצוטט ברשת, עד שנשלף בצוק העתים והחל להתגלגל ותפס תאוצה.

אם כך, דבריו של המשורר הלאומי הולכים ומקבלים משמעות חדשה. בעוד שביאליק רצה להאיר את הזרקור על אנשי הרוח ויצירתם שבלעדיהם לא יהיה קיום לישוב העברי, כיום הוא מתאר את אפסותם של מנהיגי הציבור לעומת רוח העם שהתגלתה במלא עוזה עם פרוץ המלחמה, ביוזמות ההתנדבות והעזרה השונות.

כך או כך, דברים שביאליק נשא כמעט לפני כמעט מאה שנה מתהדהדים כעת בכל מקום ומזכירים לנו את את חשיבותה של הרוח ואת הצורך להירתם האחד בשביל השני, בשגרה ובעתות משבר. 

עמוס אורן, מדריך בבית ביאליק