חיה רוקין, צילום: תום פורת
ארבעה אמנים, ניר אדוני, אריק בוקובזה, ציבי גבע וחיה רוקין מציבים ברחבי בית ביאליק עבודות אמנות שיש בהן הד לספק ולגעגוע הצפון בבית היפה, השלו לכאורה. העבודות מצטרפות לעבודות של ראובן רובין, ש. עובדיהו, פ. ליטבינובסקי ורבים נוספים , שהיו תלויות בבית בשנים בהן התגוררו בו ח"נ ביאליק ומשפחתו. אם נרצה להרחיק לכת נחשוב עליהן כחלק ממה שיכול היה להיות באוסף ביאליק לו היה איתנו כיום.
על האח, בחדר ההסבה בכניסה לבית- מוצבים ליד פסלון אבן של קבר רחל - מיכלי מלח ופלפל עשויים כסף על מגש עץ זית של אריק בוקובזה. המיכלים מעוצבים כשני מבנים ז'אנריים בנוף הישראלי: הפלפל- השחור, כקבר שייח עם כיפה; המלח- הלבן, כבניין בסגנון הבינלאומי.
למבנים המיניאטוריים - על האח שמקפל געגועים לאירופה - מתנקז עולם דימויים שלם: קבר רחל שיהודי התפוצות התרפקו על זכרו ומאידך קברי שייחים שנתפסו בעיניים אוריינטליסטיות כמייצגים את עצירת המזרח. ובעשורים האחרונים זיהו בהם זרמים יהודים קברי צדיקים או דמויות מקראיות. הבניין המיניאטורי עשוי בסגנון הבינלאומי הנתפס כמיצג את חזון המודרניזם שהביאו המתיישבים היהודים ממערב אירופה למזרח. בוקובזה יוצר רגע אוטופי של קיום משותף, שוויוני, של מזרח ומערב, חזון נוסח הרצל וביאליק ש מתומצת – מזוקק לפלפל ומלח .
בחדר האוכל מתחת לשלושת החלונות הפונים לחצר בית ביאליק, ערוך השולחן הכבד המכוסה בזכוכית, בסט תה פורצלן מעודן בצבעי כחול ולבן, ובינות לספלים הדקיקים והקומקום הכרסתני מפליגה מפרשית פת הקיבר וקליפת הבננה של חיה רוקין; עוני וקמילה בים הבורגנות המוגנת של השולחן, אך גם ספינת פיראטים שחורת דגל. בארון הסרוויסים, המלא כלים מעודנים חגיגיים - גאוות משק בית - ספונה מפרשית מיניאטורית נוספת של רוקין העשויה שבר יציקת פלסטיק לקיבוע זרוע, ומפרשה פיסת זכוכית. החיבור – חביקה של אמצעי מרפא שבור עם מה שגורם בפוטנציה לפציעה, טורד וחולה כמו הדבקות של אוהב מיואש במי שהוא מקור כאבו. העבודות של רוקין מגרדות את קליפת השובע של בית ביאליק, מגלות כאב נוטף מבעד לסדקים דקים במראית העין של נינוחות.
חיתוכי המתכת, של ניר אדוני הן כצלליות שחורות, כקו מתאר של עיר המתרחקת מחוף, הרגע בו המראה הופך מפסיפס מקומות לישות אחת גדולה, כשמיכה שמחליקה את הסכסוכים והמחלוקות לשחור קטיפה. הצללית בה אפשר לחפש תשובות אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם? חיתוכי המתכת, מוארים מאחור נוגהים אור כאילו מוקפים הילה. צללית קתדלרה שמעולם לא היתה בתל-אביב תלויה ליד צללית מסגד חסן בק שבנייתו הושלמה שנה לפני שביאליק התיישב בתל-אביב. העבודות מרחפות בחדר הקטן ומתקשרות למסורת עבודות בצלאל, עבודות של מאיר גור-אריה שגם פיסל את ראש ביאליק ואריחים מסטודיו זאב רבן המקשטים את העמודים והאח בחדר ההסבה.
בפורמטים קטנים, על פיסות עץ מריהוט ישן, ניירות וקנווסים, צייר ציבי גבע ציפורים. הן יושבות על ענפים או חוטים, נאחזות ברגליהן הדקיקות ביציבות. הציפורים הן מסידרה חדשה שיצר גבע בשנה החולפת אך ציפורים הופיעו בעבודותיו כבר משנות ה 80 של המאה הקודמת. הציפורים הן הרהור על מקומיות, החל מזיכרון ציפורים שנלמדו בשיעורי טבע ומולדת ועד להקשרי נדידה בשירתו של ביאליק. הן מוצבות בחדר העבודה, לב ליבה של יצירתו של ביאליק כסופר ושל זהותו כאיש רוח, כמקום מנוחה למחשבות נודדות בין הגולה לארצות החום. הציור של גבע, על הנזילות, על הכתמים, על החספוס והמלנכוליה, מתגלה בחדר העבודה במלוא העדינות והפגיעות שלו, ציפורים נחבאות בין ספרים.
יצירות האמנות העכשווית מנכיחות ענן שקוף של געגוע ותקווה שממלא את בית ביאליק, הארמון בהשפעת אדריכלות איסלאמית שתכנן האדריכל יוסף מינור והוא סמל והצעה תרבותית אלטרנטיבית למציאות המסוכסכת בה אנו חיים.
ד"ר סמדר שפי
אוצרת
.
*כותרת התערוכה מתוך: ח"ן ביאליק /בַּעֲרֹב הַיּוֹם, תרנ"ה
