בית ביאליק - מוזיאון ארכיון מרכז תרבות

עיניה

חיים נחמן ביאליק
השיר “עיניה” (תרנ”ב, 1892) הוא שיר מתהפך ש”נשבר” במחציתו, שבו מספר “הדובר” כי ראה נערה מצודדת-לב מתהלכת שֶׁפִי בחורשה בשעת השקיעה של היום ולה “שתי עינים – שתי גחלים”, אך לפתע התפוגגה התמונה האידילית שראה כי נחרד מהמבט שנעצה בו, שהיו אלו עיניים נוקבות של לילית אשר ביקשה לצוד את נפשו למָרוּתו של השטן, הסִטְרָא אַחְרָא.

בָּרִאשׁוֹנָה שָׁם בַּחֹרְשָׁה

חֶרֶשׁ רְאִיתִיהָ;

הָלֹךְ הָלְכָה בֵּין צֶאֱלִים

שֶׁפִי –וּפְגַשְׁתִּיהָ.



קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת

קָרְנוּ בֵּין הֶעָלִים;

כִּתְמֵי אוֹר כְּדִינְרֵי זָהָב

שֻׁפְּכוּ בֵּין הַצְּלָלִים.



בָּדָד הָלְכָה, עַל־לִבָּתָהּ

שְׁלוּבוֹת זְרֹעוֹתֶיהָ,

כִּתְמֵי אוֹר חַכְלִילִי עָלוּ,

יָרְדוּ בְּפָנֶיהָ.



מִפָּנֶיהָ נָפְלוּ, נָחוּ

אַרְצָה לְרַגְלֶיהָ;

אָז שְׁנֵי גְלִילֵי זֹהַר נָפְלוּ

גַּם עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ.



נָפְלוּ, נָחוּ – פִּתְאֹם עָמְדָה

דוּמָם גַּם נִצָּבָה…

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – שְׁתֵּי גֶחָלִים

טוֹבְלוֹת בַּלֶהָבָה…



וַתִּלְטֳשֵׁן, וַתְּלַהֵטְנָה –

אֵלִי, אֵל שָׁמָים!

מַה־תַּחְפֹּצְנָה, מַה־תִּשְׁאַלְנָה

אֵלֶּה הָעֵינָיִם?



שְׁנֵי צִפְעוֹנִים, פְּתָנִים שְׁחֹרִים,

אֶרְאֶה בָּקְעוּ, גָּחוּ

מֵעֵינֶיהָ אֶל־לִבָּתִי,

יָרְדוּ אַף־נָשָׁכוּ;



אָכְלוּ, שָׂרְפוּ, יָצְקוּ רַעַל,

אִשָּׁם אֲכָלָתְנִי –

שַׁדַּי, שַׁדַּי, קְרַע הַשָּׂטָן!

לִילִית צוֹד צָדָתְנִי!



הִיא נֶעֶלְמָה וַיֵּעָלְמוּ

אִתָּהּ עִקְּבוֹתֶיהָ;

אַךְ עֵינֶיהָ יִרְדְּפוּנִי

תָמִיד – הָהּ, עֵינֶיהָ!



תרנ"ב

 

איור של חיים גליקסברג

איור: חיים גליקסברג